QUESTION

Baltimore, MD

Assuming counting the omer is one mitzvah for the entire period, if you turn 13 in the middle of the counting, are you allowed to say the blessing since there was no obligation to count prior to turning 13? What if you know ahead of time that you will miss a day of counting in the future (could be because you are flying across the world which will make you miss a day), should you be saying the blessings prior to missing a day knowing you will not perform the mitzvah in its entirety?

ANSWER

If you think about it, it comes up in 1 out of every 7 cases of bar mitzvah. The acharonim debate it. The question is if the act of sefirah without it being a mitzvah is enough to give context to the remainder of sefirah which is a mitzvah. Take at look at the attached Minchat Chinukh on Mitzvah 306.

The consensus of the poskim is that if the minor did all the counting before bar mitzvah he can continue with a berakhah once he is bar mitzvah.

If you know you will miss a full day in the future don’t say the berakhot now. See Mishnah Berurah 489:3 who quotes an acharon who assumes women will eventually skip a day and therefore they shouldn’t make a berakhah now,

וכתב בספר שולחן שלמה דעכ”פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד.

Though a number of poskim including רב שלמה זלמן אויירבך, רב ווזנר (שבט הלוי), ורב אלישיב all rule that even if you believe you will miss a day in the future you count now with a berakhah,

I also understand that Rav Soloveitchik said to make a berakhah in such circumstances when you know you won’t be able to finish.

ספר החינוך פרשת אמור מצוה שו
מצות ספירת העומר
(א) לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר, שהוא יום ששה עשר בניסן, שנאמר [ויקרא כ”ג, ט”ו] וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה.
והמנין הזה חובה, ועלינו למנות בו הימים יום יום, וכן השבועות, שהכתוב אמר [שם, שם ט”ז] תספרו חמשים יום, ואמר גם כן [דברים ט”ז, ט’] שבעה שבועות תספר לך, ובפירוש אמר אביי בגמרא במנחות [ס”ו ע”א] מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.
ויש מן המפרשים שהיה דעתם כי כוונת הכתוב למנות השבועות דוקא כשהן שלימות, אבל להזכיר בכל יום ולומר שהן כך וכך ימים וכך וכך שבועות אין צורך. ויש מהם שאמרו כי הדרך הנבחר להזכיר מנין השבועות עם הימים תמיד בכל יום. וירא שמים יבחר דרכם להוציא מכל ספק, ולא יחוש לתפארת המלות, וכן נהגו היום בכל המקומות ששמענו.
וכתב הרמב”ם זכרונו לברכה, ואל יטעה אותך אמרם זכרונם לברכה [שם] מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהן שתי מצוות, שאין הכוונה בזה לומר שתהיה מצוה בפני עצמה, אבל הוא חלק מחלקי המצוה. ואמנם היו שתי מצוות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה, וזה מה שלא נעלם ממי שידקדק בדבר ויבארהו, שאתה כשתאמר יתחייב שיעשה כך וכך, לא יתחייב מן המאמר הזה שהענין ההוא מצוה בפני עצמה. והראיה המבוארת על זה, היותנו מונין השבועות כמו כן כל לילה, באמרנו שהן כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה, לא סדרו מנינה אלא בלילי השבועות בלבד, והיו להן שתי ברכות, אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ספירת ימי העומר, ועל ספירת שבועי העומר, ואין הדבר כן, אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו ושבועותיו כמו שכתבנו, עד כאן.
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל”ג, כ”ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו’. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג’, י”ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.
ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות ס”ו ע”א] שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב, תמימות תהיינה, ואמרו זכרונם לברכה [שם] אימתי הן תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב, מונה למחר כל היום. ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.
ומצוה מן המובחר למנות מעומד, ומברך אשר קדשנו וכו’. ומי שמנה בלא ברכה יצא, ואינו רשאי לחזור ולמנות בברכה. ויתר פרטיה, במסכת מנחות.
ונוהגת מצות ספירת העומר מדאורייתא בכל מקום בזכרים, בזמן הבית שיש שם עומר, ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו. ועובר על זה ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה.

מנחת חינוך פרשת אמור מצוה שו
לספור ספירת העומר
(א) לספור כו’. דיני המצוה מבוארים בר”מ פ”ז מהתו”מ וברי”ף סוף פסחים והשיטות אלו שמביא המחבר תמצא שם בר”נ ובבעה”מ. וע’ תוס’ מנחות ומבואר בטא”ח ובב”י סי’ תפ”ט ובש”ע ובאחרונים. וע’ ש”ס מנחות וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו”א. וע’ תוס’ מנחות דע”ה ע”ב ד”ה וספרתם כו’ ביובל כתיב וספרת שם המצוה לב”ד ויבואר לקמן בעזה”י במקומו. ועיין בגמרא ובמג”א שם דעתו נוטה דאינו יוצא בספירת חבירו אע”פ ששמע ול”ד לקידוש וכדומה שיוצא בשמיעת חבירו דגזרת הכתוב הוא דכ”א מחייב לספור לעצמו וע”ש שמביא בשם הב”י שיוצא אם שומע מחבירו וע”ש שהניח בצ”ע דין זה ובספר חק יעקב דעתו ג”כ דאינו יוצא בשמיעה מחבירו ובפר”ח פלפל ודעתו דבדיעבד יצא אם שמע מחבירו ומביא בשם הספרי דעיקר מה שהזהירה התורה ספירה לכאו”א להוציא שהי’ הסברא דרק לב”ד המצוה כמו ביובל. וכבר האריכו האחרונים בזה. ועמג”א דספירה היא בכל לשון ולאו דוקא בלה”ק ואם אינו מבין לה”ק וספר לא יצא. והנה דעת רוב הראשונים דספירה בזה”ז שאין עומר הוא רק דרבנן אבל דעת הר”מ שהוא מה”ת ער”נ פסחים ובכ”מ ובב”י. ונשים ועבדים פטורים ממצוה זו דהוי מ”ע שהז”ג ועמג”א כתב דהאידנא שווייא עלייהו חובה. וד”ז צ”ע והוא דבר חדש דנשים אם קבלו עליהם לעשות מ”ע שהם פטורין יתחייבו מפני דשוויא עלייהו חובה ולא ראיתי כן בשום מקום ואינו דומה לתפלת ערבית עיין בראשונים וכאן יש דיעות דאסור להו לעשות מ”ע שהז”ג ולכ”ע אינו מצוה כלל והיאך ישוויי’ חובה. ולא ידעתי מוצא הדברים של ד’ המג”א. ומ”ש הרהמ”ח בסוף המצוה ונוהגת כו’. ועתה בעוה”ר כו’ מונין הימים והשבועות נראה דקצת חיסור לשון יש כאן. ונראה דסובר כדעת הראשונים הסוברים ספירה בזה”ז דרבנן וצ”ל ועתה כו’ אעפ”כ מונין אנו הימים ושבועות דהיינו לאפוקי מדעת הר”מ שכתב כיון דמונין אנו הימים ושבועות מוכח דספירה היא דאורייתא והרהמ”ח סובר כרוב הראשונים דספירה דרבנן מ”מ מונין אנו הימים והשבועות עיין בדבריהם. מ”מ צע”ק שנטה מדעת הר”מ אשר עפ”י רוב נמשך אחריו עכ”פ היה צריך להביא דעת הר”מ ולומר שהוא סובר בסברת רוב הראשונים כדרכו בכל החיבור. והנה נראה פשוט לשיטות הראשונים הסוברים דאם לא מנה בלילה יספור ביום. או אם דלג כ”ה יספור אח”כ דלא הפסיד המצוה אין חילוק בין אם שכח או הזיד ולא מנה או שלא היה מחויב למנות כגון קטן שנתגדל בימי הספירה או עבד שנשתחרר ביום מ”מ חייב למנות כי זה אינו מהשלמה שנאמר דאם לא היה חייב א”צ להשלים כמו במס’ חגיגה גבי חיגר ועוד כמה מקומות לענין תפלה והבדלה כי דין זה דמונה עם כל ישראל כך המצוה דאין יום א’ תלוי בחבירו דאי הי’ מטעם השלמה היה צריך להשלים ולמנות גם המנין של אתמול וגם אם שכח בלילה ומונה ביום לשיטה זו לאו השלמה היא אלא המצוה נמשך והוי כמו א’ שנשתטה בתחלת ליל פסח דפטור ממצה ואחר כך נתפקח בלילה בודאי חייב לאכול מצה דכל הלילה הוא המצוה ואין זה השלמה ה”ה כאן וז”פ. ולשיטת הראשונים דס”ל אם לא מנה יום א’ הפסיד המנין והטעם כמ”ש הרהמ”ח דהם מצוה א’ ומכיון שלא מנה יום א’ בטל ממנו החשבון נראה ג”כ בפשיטות דאין חילוק בין אם לא מנה ששכח או הזיד או שלא מנה שהי’ קטן עד אמצע הספירה או נשתחרר כיון שלא מנה בטל החשבון ממנו וגם ז”פ. אך אני מסופק לשיטה זו אם הקטן אע”פ שאינו חייב מ”מ מנה כדרך הקטנים או עבד מנה קודם שנשתחרר ג”כ כי רשאי לעשות מעשהז”ג כמבואר בכ”מ בש”ס ובאמצע נתגדל הקטן ונשתחרר העבד אי מחויב מה”ת למנות בגדלותו ובגירותו בשנה ההוא מי נימא דבחיוב ובפטור תליא מלתא וכיון שהיה פטור אף שמנה מ”מ כיון שמצוה א’ היא ומקודם לא נתחייב גם עתה אינו חייב מה”ת ואין כופין אותו למנות ככל מ”ע שבתורה או דלמא כיון שמנה אף שהיה בפטור מ”מ לא בטל החשבון על כל פנים וחייב מכאן ולהבא ומצינו במרדכי במגלה הביא סברת רבינו טוביה מווינא מובא גם כן במג”א סי’ רס”ז דהמחויב מדרבנן מוציא החיוב מה”ת דיוצא בקידוש היום מפלג המנחה ולמעלה ע”ש א”כ כמו דיוצא בקידוש של שבת בזמן דרבנן אם כן בקטן שנתגדל דעכ”פ הגיע לחינוך קודם בודאי מועיל אז הזמן שמחייב מדרבנן להיות חייב אח”כ מה”ת ואין החשבון בטל. אלא בעבד ונשתחרר מסופק אני אם מנה בעבדותו אם בטל החשבון כיון שאינו מחויב או עכ”פ כיון שעשה המצוה אפי’ בפטור מועיל על אח”כ דאין החשבון בטל וצ”ע. והי’ נראה להביא ראיה קצת לדין זה מפ’ הבא על יבמתו הי’ לו בנים בגיותו ונתגייר כיון דזרעו מיוחס קיים המצוה של פ”ו אף דעשיית המצוה הי’ בזמן שהי’ פטור דב”נ אין מצווין על פ”ו כמבוא’ בסנהדרין מ”מ קיים המצוה המוטלת עליו בזמן החיוב כיון דמ”מ יש לו בנים ה”נ אף ע”פ דעתה חל עליו מה”ת החיוב ומקודם היה פטור מ”מ המצוה שעשה בפטור עלתה לו עתה ג”כ דלא בטל החשבון וחייב מן התורה כנלע”ד. שוב ראיתי בספר ט”א לר”ה בהא דמבואר שם כפאו ואכל מצה כו’ אילימא דכפאו שד כו’ והתנן עתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא שוטה ה”ה כשוטה לכ”ד וע”ש שפירש דהיינו כיון דהוא כשוטה ושוטה פטור מן המצות אין המצוה שעשה בשעת הפטור פוטרו אח”כ בזמן החיוב כיון דבשעה שעשה המצוה הי’ פטור והקשה הט”א מיבמות דהי’ לו בנים בגיותו כו’ קיים פ”ו אע”פ שעשה המצוה בזמן הפטור ע”ש שפי’ פי’ אחר בש”ס שם ואח”כ דחה הפי’ האחר ומסקנתו כסברא זו ויישב שם מיבמות ע”ש. ולדידי’ ל”ק כלל דחילוק גדול יש בין הנושאים דודאי אכילת מצה ושופר וכדומה דהמצוה היא לאכול מצה ולשמוע שופר א”כ בודאי סברא היא דאין עשיית המצוה פוטרת אותו אם עשה בזמן הפטור כיון שקודם לא נתחייב כלל ואח”כ נתחייב מה”ת שיפטור עצמו בזה אבל גבי פ”ו דהמצוה היא להיות לו בנים ולקיחת אשה ולהוליד זו הכשר מצוה דא”א לקיים להיות לו בנים בל”ז והמצוה אין לה הפסק כשאר מצות רק כל ימי חייו היא המצוה ובכל רגע מקיים המצוה והא ראיה דר”י בעצמו סובר שם דאם הי’ לו בנים ומתו לא קיים המצוה חזינן אף על גב דעשה המצוה והוליד מ”מ כיון שמתו נפסק המצוה אם כן עיקר המצוה שיש לו בנים ע”כ אע”ג דהכשר מצוה הי’ בגיותו מ”מ עתה שנתגייר וחייב במצות ועתה יש לו בנים מקיים המצוה כי מצוה זו נמשכת תמיד ועושה המצוה בחיוב רק הכשר מצוה עשה בפטור אבל במצה וכדומה בשאר מצות דאין המצוה נמשכת רק המצוה היא העשיי’ א”כ לאחר עשיית המצוה פסקה המצוה בודאי אין מועיל מה שעשה המצוה בעת שהי’ פטור כיון דעת’ בעת שהתור’ חייבתו לא עשה כלל ומה מועיל מה שעשה בזמן שלא חייבה אותו התורה כלל אבל בפ”ו אין המצוה לעשות רק הכשר מצוה אבל עיקר המצוה מה שיש לו בנים ואם מתו לא קיים כלל אע”ג דלקח אשה והוליד והמצוה נמשכת א”כ עושה גם עתה בעת החיוב המצוה ע”כ יצא כי אינו מקיים המצוה מחמת גיותו כי גם עתה בגירותו מקיים כמו כ”א מישראל דהמצוה היא הבנים אבל במצוה שתלוי בעשייה ועכשיו בזמן החיוב לא עשה כלל בודאי אינו יוצא כי לא עשה המצוה עתה ומה שעשה אז לא הי’ חייב כלל ואחר העשיי’ נפסקה המצוה ואינו עושה ולמה יצא בזה י”ח המצוה וע”ש ביבמות דר”י סובר דבהי’ לו בנים בגיותו יצא והוא בעצמו סובר דהי’ לו בנים ומתו לא קיים המצוה א”כ כיון דהמצוה נמשכת ע”כ יצא אף שעשה בזמן הפטור כי הוא מקיים גם עתה בזמן החיוב אבל מה שתלוי באיזה עשייה והמצוה נפסקת בודאי אינו מועיל מה שעשה בזמן הפטור. וע”ש בט”א שדבריו תמוהין שכתב דר”י סובר דקיים דהוא משום לשבת כו’ אע”ג דר”י פליג על ר”ה וסובר דאם היה לו בנים ומתו דקיים פ”ו מ”מ כאן מודה כו’ ובאמת הוא העלמת עין אדרבא ר”י סובר דהי’ לו בנים לא קיים דשבת בעינן וע’ בש”ס שם ומ”מ כאן נוכל לומר דהיא מצוה נמשכת אף שהיא חדא מצוה מ”מ לא בטל שם החשבון וחייב אח”כ בנשתחרר אם מנה מקודם כנלע”ד בעזה”י. וכעין סברא זו תמצא בר”ן פ”ב דביצה לענין חילוק של עירוב תבשילין ובין עירובי תחומין וחצרות. והנה עבד פטור דה”ל הזמן גרמא. וח”ע וחב”ח להסוברים דבספירה מוציא את חבירו אם כן צריך לשמוע מב”ח גמור לצאת י”ח כמו שופר ומגילה דח”ע וחב”ח אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידי’ ומפיק צד חירות דידיה וצריך לשמוע מאחר. אך להפוסקים דא”י י”ח מאחר דספירה לכ”א בעינן אם כן הוא פטור מסה”ע כיון דהוא בעצמו צריך לספור וצד עבדות דידיה לא מפיק צד חירות דידיה אף דצד חירות חייב בכל המצות מכל מקום כאן מה יעשה כיון דהעבדות מעכב עליו וכ”כ גבי שופר אי ליכא אחר שישמע ממנו א”צ לתקוע בעצמו דאינו יוצא כלל ולמה יתקע וכן בשאר מצות ויבואר עוד בעזרת השי”ת. ואפ”ל דגם גבי שופר דוקא אם יכול לשמוע מאחר א”י ע”י עצמו אבל אם ליכא אחר אפשר דמחויב לעשות המצוה בעצמו כי החלק דצד חירות חייב וצ”ע. ועיין מ”ש לקמן במצות שופר. וטומטום ואנדרוגינוס דינם כמו בכל המצות שהזכרים חייבים ולא נשים. ועיין נוב”י מ”ק דין אונן בליל ספירה דעתו שימנה ויש לפלפל בדבריו. ואם שכח למנות עד בה”ש להסוברים ספירה בזמן הזה מה”ת היא סד”א ולחומרא ואם ספירה בזה”ז דרבנן ה”ל סד”ר כמו סוכה ולולב ע”ש פ’ לולב וערבה. ולענין מצות צריכות כוונה הדין כאן כמו בכל המצות התלויות בדבור עיין בש”ע ואכ”מ: