Print Friendly, PDF & Email

QUESTION

Maryland, USA

When putting up a mezuzah on someone else’s behalf, the berakhah is “al keviat mezuzah” instead of the usual “likboa mezuzah.” Same for milah, if parent does it themselves, it’s “lamul et haben” (according to Rambam) but if mohel does it it’s “al hamilah.” Why is there a distinction for some mitzvot, while for others like matzah and maror and lulav, we say “al ha…” even if we ourselves are doing it?

ANSWER

First, that’s only according to Rambam. The practice (at least amongst Ashkenazim) is to always keep to one standardized nusach. See Rema in Shulchan Arukh YD 265:2.

But as to your larger question – shouldn’t we always say “li…” if we are doing it ourselves right then and there, and leave “al…” for cases where someone else is doing it, or it is more about a state than an action – you are totally correct and this is discussed at length in the Rishonim on the sugya about this in Pesachim 7a-b. (And in many teshuvot.) Hard to find one consistent explanation. Here is the discussion from Ran (on Rif Pesachim 3b) – just to give you a sense of how much discussion there is,

וקשיא להו לרבוותא ז”ל כיון דלבער כולי עלמא לא פליגי למה אנו מכניסין ראשנו בין המחלוקת ותירץ הראב”ד ז”ל דהכי קאמר והלכתא דאף על ביעור להבא משמע ומיהו אם אמר לבער לא מהדרינן ליה אלא שהוא ניכר מברכותיו שאינו ת”ח וכיוצא בזה בפ’ כיצד מברכין (דף לח א) דאמרי’ התם במוציא כ”ע ל”פ ואעפ”כ פסקו והלכתא המוציא ואתמר עלה דמאן דמברך מוציא זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמא אי אשמועי’ המוציא וכו’ שפיר אלא השתא מאי קמ”ל במוציא כ”ע ל”פ ומיהו אכתי איכא למידק למה שאלו כאן מאי מברך גבי ביעור ולא נחלקו בסתם על כל המצות כולן אלא ודאי אין כל המצות שוות ועליה ועל כיוצא בה נחלקו וכך אנו נוהגין לברך בקצת המצות בעל כמילה ושחיטה ולולב וקצתן בלמ”ד כתפילין וציצית וצריך טעם למה והכי הוא תירוצא דמילתא שיש לנו שני מיני מצות מצוה שעל כרחו יש לו לקיימה בעצמו ואי אפשר להפטר ממנה ע”י אחרים כתפילין וציצית וישיבת סוכה ודומיהם ובאלו ובדומיהם הכל מודים שצריך לברך עליהם בלמ”ד לפי ששמוש הלמד מורה שהמצוה מוטלת עליו והכי מוכח בגמ’ דאקשינן למאן דאמר לבער מדמברכין על המילה אלמא בעלמא בעל מברכינן ולא בלמ”ד ומתרצים לא סגי דלאו איהו מהיל בתמיה כלומר דכל היכא שאבי הבן קיים המצוה מוטלת עליו ולא על אחר הלכך לא מצי לברוכי בלמ”ד דהוה משמע [דלא סגי] דלאו איהו מהיל וליתא ואמרינן תו אבי הבן מאי איכא למימר ומהדרינן הכי נמי כלומר דאין ה”נ דלמאן דאמר לבער המל את בנו מברך למול אלמא שמוש הלמד מורה שהמצוה מוטלת עליו ויש מצוה אחרת שאע”פ שמוטלת עליו אפשר להפטר ממנה ע”י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן ומצות הללו כשהן נעשות על ידי אחר הכל מודים שאותו אחר מברך עליהן בעל כדאמרי’ בגמרא גבי מילה לא סגי דלאו איהו מהיל על מה נחלקו על המצות הללו המוטלות עליו חובה ואפשר לעשות ע”י אחר כשהוא בעצמו עושה אותן כיצד מברך דמר אמר לבער דכיון דחיובא עליה רמיא ואף על פי שאפשר להפטר ממנה על ידי אחר מצי אמר לבער ואילו אמר בהני על כיון דאפשר למימר בהו לבער משמע מעיקרא ומיהו כשנעשית ע”י אחר דלא מצי למימר לבער דלאו עליה רמיא כי אמר על ביעור לא משמע מעיקרא ומשום הכי מתרצין אליביה גבי מילה לא סגיא דלאו איהו מהיל ומר סבר דבביעור וכיוצא בו ליכא לברוכי בלמ”ד כיון שאפשר להתקיים ע”י אחר והלכך כי מברך עליה בעל להבא משמע ועדיף טפי מלברוכי בלמ”ד שלמדנו מטופס ברכה זו שני דברים חדא דלהבא משמע ועוד שאפשר להפטר ממצוה זו ע”י אחר ובגמרא הכי מפרש בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע ולפיכך באותן מצות שראוי לברך עליהן בלמ”ד אין לשנות המטבע דהא להבא משמע כי פליגי באותן מצות שיכולות להתקיים ע”י אחר דבדידהו שייך טפי על כדי שלא לשנות טופס הברכה בין שנעשית על ידי בעליה ובין שנעשית על יד אחר ואפ”ה מ”ד לבער ס”ל דעל כרחו יש לנו לשנותם שכיון שאפשר לברך עליה בלמ”ד לפי שהמצוה מוטלת עליו חובה אילו נברך בעל הוה משמע מעיקרא ומר סבר דלהבא משמע וכיון דלהבא משמע טפי הוה לן לברוכי בהני בעל מלברוכי בלמ”ד כדי שיהא ניכר מברכותיו שהמצוה יכולה להתקיים ע”י אחר וכדי שלא לשנות מטבע הברכה בין בעל המצות ושלוחו ואסיקנא על ביעור חמץ ולפיכך עליה וכיוצא בה שיכולה להתקיים ע”י אחר מברכין בעל דוקא ומינה דלמסקנא אבי הבן נמי מברך בעל שלא כדברי הר”ם במז”ל שכתב בפ’ ג’ מהלכות מילה שאם היה מל את בנו מברך אקב”ו למול את הבן ואין דבריו מחוורין דכי אמרינן הכי ה”מ לרב פפא דאמר לבער אבל לרב פפי דאמר על ביעור אבי הבן נמי מברך על המילה דמילה באבי הבן כביעור חמץ דמי דאיהו נמי מיחייב אלא דאפשר למעבד ע”י אחר ובאותן שאי אפשר להפטר ממנו אלא בשקיימן בעצמו מברכין בלמ”ד ולפיכך אנו מברכין בתפילין וציצית וישיבת סוכה בלמ”ד ובביעור חמץ ומילה ושחיטה בעל

הר”ן על הרי”ף מסכת פסחים דף ד עמוד א
והיינו דתניא בתוספתא בשילהי מכלתין איזהו ברכת הפסח אקב”ו לאכול הפסח איזהו ברכת הזבח אקב”ו לאכול הזבח והיינו נמי דתנא בפ’ ערבי פסחים (דף קיד ב) פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא בפה”א ואכיל ולכי מטי לחזרת מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקרא בפה”א ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור ואקשינן עלה לאחר שמילא כריסו מהן מברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך עליה מעיקרא בפה”א ולאכול מרור ואכיל מדאמר בכולהו לאכול ובדרב הונא על שמע מינה דכל היכא דאכיל ליה דלא טעים מיניה כלום מברך לאכול כשאר כל המצות שאי אפשר להפטר מהן ע”י אחר שמברך עליהן עובר לעשייתן בלמ”ד אבל במאי דסבירא ליה לרב הונא כיון שמילא כריסו אף על פי שלא אכלו לשום מרור כמברך לאחר המצוה הוא ומברך על ומשום הכי נמי מברכין בנטילת לולב על משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה והכי איתא בגמ’:
ומיהו איכא למידק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה ע”י שליח ואפ”ה מברכין עליה להדליק ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין (דף כג א) דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר:
ואיכא למידק תו מדתני’ בתוספתא דברכות היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך אקב”ו להפריש תרומות ומעשרות והא הכא שאפשר להתקיים ע”י שליח ואפ”ה לא מברכין בעל י”ל שכיון שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעת בעלים דהא קי”ל תורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה דדרשינן אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכיון שכן הוא אינו יכול להפטר ממנה אלא ע”י עצמו ולא דמי לביעור ומילה שאחר יכול לפטרו מהם שלא מדעתו. ואיכא למידק תו ממה שאנו מברכין על ספירת העומר שאי אפשר להתקיים על ידי אחר ואיכא למימר שכיון שכבר (קדש) העומר והן מונין ממנו ולא מונין לו תקנוהו בעל:
ותו איכא למידק מפני מה אנו מברכין במגלה על קריאתה ותקנוה בעל מפני שיכולה הקריאה להתקיים ע”י אחר ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותקנוה בלמ”ד לפי שאי אפשר להתקיים ע”י שליח נעביד איפכא שתהא ברכת מגילה על השמיעה ובלמ”ד וברכת שופר על התקיעה ובעל י”ל שלפי שבמגלה יש פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכתה על קריאתה ללמוד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה. מיסוד רבותי’ הצרפתים והרמב”ן ז”ל בלקוטים: