Print Friendly, PDF & Email

QUESTION

New England, USA

If a person has difficulty wearing a sock or shoe due to discomfort, can they daven at home barefoot? There is a medical reason they do not want to wear a sock or shoes on their foot, but they’re certainly not choleh kol HaGuf. It seems pashut that none of this would exempt the person from tefilah, and we know we can relax other rules – like someone who needs to stay in bed should still say the amidah without standing. Hagahot Maimoniyot to Hilkhot Tefillah 5 and Tosafot on Shabbat 10a consider Rava bar Rav Huna’s actions as establishing an issur. And Rava bar Rav Huna was presumably davening by himself, not at shul. On the other hand, Beit Yosef OC 91 and Mishnah Berurah 91:12, 13 suggest davening with shoes is a sociological question.

So while we might say let’s be somekh on Beit Yosef and Mishnah Berurah, in our societal context we wear shoes for most things. It isn’t clear to me how this helps. I don’t know whether this person would find a way to tolerate the discomfort of socks and shoes if an important person came to visit or if they had to attend an important meeting out of the house. What other ways can we frame this? What other sources should we consider?

ANSWER

For a choleh, we would go by the standard of what a choleh is able to do to dress respectfully given his current state. See Nishmat Avraham 91,

אם אפשר יזהר חולה לא להתפלל לכתחילה אם הוא לבוש רק בבגדי שינה פיז’מות כי אין זה דרך כבוד לעמוד כן לפני הש”י.

Notice the key words אם אפשר. Similarly, see Piskei Teshuvot OC 91:4,

אמנם במלבושי השינה אין להתפלל, אף שמכסים היטב כל גופו, ואף העשויים כחלוק וכדו’, משום שאף בביתו לא יקבל בהם פני אורחים חשובים, זולת בחולה או זקן וחלוש שאכן גם את פני הבאים לבקרו מקבל בלבוש זה, אם כי נכון כשבאפשרותו יתעטף עליהם במלבוש עליון או בטלית.

And regarding the possibility that barefoot is an issur – which is clearly rejected by the Shulchan Arukh who is quoting Rambam, see Birkei Yosef OC 91:5,

ה. אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים וכו’. כ”כ הרמב”ם פרק הנז’ והביאו הטור. ונראה דנפקא להו להרמב”ם וסיעתיה, לחלק כן, משום דממאי דאמרי בשבת דף יו”ד רבה בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, משמע שאין להתפלל יחף, כמ”ש שם התוס’ והמרדכי. ואלו פ”ג דמגילה (משנה ח, כד ב) תנן, האומר בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור. ומשמע דהא יחף עובר. וכמ”ש הר”ן (מגילה טו א) גבי פוחח, והביאו הפר”ח בדין זה. אלמא דיחף שפיר דמי לעבור לפני התיבה, וכל שכן להתפלל. ומשום הכי סבר הרמב”ם דהא מילתא תליא לפי המקומות, דאתרא דאיכא קפידא למיקם יחף לפני מי שגדול, ה”נ איכא קפידא להתפלל יחף, אבל במקום דרובן יחפין, או ליכא קפידא לעמוד לפני גדולים יחף, ה”נ יכול להתפלל ברגלים מגולות. והכי נמי משמע מאותה דפ”ב דחגיגה (יג ב) שהביאו בהגמי”י (פ”ה אות ט), דאמרינן גבי חיות לאו ארח לגלויי כרעיה קמיה מריה. והרי התם דבחרבן אימעוט דרגל, וחזנהו נביא כדכתיב (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה, לרבנן, דלדידהו אמרינן דלאו ארח ארעא וכו’. אלמא כי לית להו מצו להתפלל ברגלים מגולות.
וגם מהתם משמע דבקפידא דוקא הדבר תלוי, ובמקום שרובן מכסין אך אין קפידא שרי, דהרי לאו ארח ארעא אמרו, מכלל דאי אין קפידא לית לן.